זהו. היום זה קורה : יריד פתיחת שנה עם דוכנים בכל הצבעים, הטעמים והריחות, נציגי אגודה, כרטיסי צילום, תווי חניה. ברוכים הבאים לקמפוס. הנה אני בא.אין ברירה וצריך לעכל את השינוי. לשים בצד את שנת הצהריים והיקיצה הטבעית ולהישאב חיש קל לשגרת השעונים המעוררים והפלאפונים המצלצלים. אף דקה מיותרת אסור לבזבז במיטה.ושוב מתחדש מצעד המרצים. בזה אחר זה הסילבוסים מחולקים. מזכירות, מתרגלים, קפה חטוף בקפיטריה.זהו להיום. נתראה מחר בשבע. כן, מסתבר שאף אחד לא מתכוון לרכך את הנחיתה. את העבודה, אגב, צריך להגיש עד לתחילת שבוע הבא. ושוב העייפות וגם רגשות האשמה. כי לראות טלוויזיה אתה הרי ממשיך רק שפתאום על כתפיך גם רובצת מטלה. ובאמת שניסית עד כמה שאפשר להתכונן: במכרז לא פשוט לבנות מערכת, לסגור חלונות, להתכוונן. ועוד לא הזכרנו, אפילו לא במילה, את פקקי התנועה, האיחורים,האוטובוסים ושאר דרכי ההגעה: הרי בכל זאת צריך איכשהו להגיע לעיר הגדולה. אז שים את הסנביץ' בתיק ותזמין מעלית, אם בדרך יישאר זמן גם נחשוב על התכלית. על הסיבה שבגללה כל כך הרבה שנים עוברות על ספסל הלימודים. זה הידע? העניין? או פשוט הנייר הזה שמחכה לכולנו בסוף- התעודה. מה הסיבה לכל הסיפור הזה, ליציאה למסע?
2 תגובות:
הצגת פה המון נושאים שהם קשורים ביניהם אמנם, אבל התגובה אליהם שונה, אני אתייחס לאחד מהם:
אתה מדבר על תחושת האשמה הכל כך מוכרת לסטודנטים - ואני חושבת לעצמי איך אפשר לעצור את התחושה שהופכת כל לימוד לקצת סבל: אז אני חושבת שחלוקת זמנים היא משהו שצריך להאמין בו ולהיות שלמים איתה - הקצבתם זמן לחופש, לקרוא, לראות סרט? אז באמת מגיע לכם!! אין מה לחשוב על עוד כמה תרגילים אפשר היה להספיק, אלא כמה מהר אפשר לפתור תרגילים אחרי שרוקנו את הראש מכל שאר התרגילים במנוחה
אחד הפוסטים היותר ממורמרים...
התעודה הנכספת קרובה מתמיד, אבל אני מקווה שלא רק היא מבחינתך התכלית.
בהסתכלות לאחור הכל יראה לך הרבה פחות מעיק.
בהצלחה לך ולכלל הסטודנטים.
הוסף רשומת תגובה